"אז איך היה היום בבית-הספר?"
"איך היה היום בבית-הספר?"
"כיף" (או: "סבבה", "הכל טוב", "משעמם" וכו')
"מה היה?"
"שום דבר.." (או "לא זוכר", "כלום", "שום דבר מיוחד"...)
מי מאתנו, כהורה, לא ניהל "דיאלוג" כזה מדי פעם (או כל יום) עם אחד או יותר מילדיו? משום מה, רוב הדיווחים של תלמידים אחרי בית-הספר נוטים להיות סתמיים ולקוניים, ולעתים אחרי "חפירה" אנו מצליחים לשאוב מהם קצת יותר מידע. אם קורה מקרה חריג כלשהו – לטוב או לרע – יש סיכוי שנשמע משהו קצת אחר מהדיאלוג הקבוע, אך אלו אירועים די נדירים. זה די מתסכל לחקור כל יום, ולכן זה טבעי שבמשך הזמן אנחנו מפסיקים לשאול ומקווים שאם יהיה משהו רציני – יספרו לנו.
אז איך אפשר בכל-זאת לדעת מה קורה שם? האם ניתן לשנות את המצב הזה איכשהו?
ראשית, תלוי מהו גיל הילד. סביר מאד להניח, שככל שהילד צעיר יותר, יש יותר סיכוי שנקבל מידע על מה שהתרחש בבית-הספר. ככל שהילדים מתקרבים לגיל ההתבגרות, השליטה והמידור שלהם מתחזקים, והם מחליטים בעצמם כמה לספר ועל מה. חשוב לדעת, כי ילדינו משתפים אותנו בחוויות ובתחושות הקשורות לחיי בית-הספר בזמנים לא קבועים ובדרך שנראית לנו לגמרי אסוציאטיבית לפעמים. למשל, תלמיד יכול לחזור ולהגיד שכרגיל לא קרה כלום והיה משעמם כל היום, אבל בארוחת הערב פתאום לספר על אירוע חריג מאד של מכות שהוא היה עד לו בחצר בית-הספר, מבלי שנבין מדוע דווקא עכשיו הוא נזכר בכך ואיך זה שהוא משתף אותנו ללא תחקיר.. לכן, התחקיר הקבוע בסוף יום הלימודים איננו בהכרח הזמן המשמעותי והנכון לדבר על מה שהיה. יכול להיות שדווקא "צינון" של כמה שעות מאפשר לילדים לדווח על הדברים שהם תופסים כמשמעותיים עבורם מבלי שנצטרך "לדוג" אותם מהם.
תקשורת חיובית, לא-שיפוטית ואמפתית יכולה לעודד את ילדינו לשתף אותנו בחוויות ואירועי השגרה שלהם בבית-הספר. למשל, אם נשאל אותם מה היתה ההרגשה שלהם, ולאו דווקא "מה קרה", יכול להיות שנקבל תשובות משמעותיות יותר. כמו-כן, חשוב שנשתף את הילדים ברעיונות להתערבות מצדנו, ולא נפתיע אותם בכך שנפנה לגורמים שונים בבית-הספר ללא ידיעתם – כולל ילדים בכיתות נמוכות. כלומר, טיפוח האמון של הילדים בנו כהורים יכול להשפיע באופן משמעותי על המוכנות של הילד לשתף ולספר בבית על מה שקורה לו בבית-הספר.
לרוב בתי-הספר היום יש אתרים פעילים, בהם ניתן למצוא מידע על טיולים, אירועים חברתיים, לוחות מבחנים ולעתים גם עיתון-תלמידים מקוון וחדשות של בית-הספר. המידע הזה יכול לחסוך שאלות רבות מצדנו הנתפסות כ"חופרות" מצד הילדים, אך חשובות לנו. זו יכולה להיות דרך יעילה להתעדכן במה שקורה בבית-הספר. כמו-כן, בכיתות רבות יש פורומים והעברת מיילים בין הורים, וגם בדרך זו ניתן להתעדכן ולשמור על קשר עם הורים נוספים מהכיתה.
תמיד צריך לזכור שיש איזון עדין בין הצורך לדעת מה קורה, לבין "חניקה" של הילד וחקירה אינסופית – ולהשתדל לא לעבור את הגבול. ילדים צריכים לדעת שהם יכולים לבוא הביתה ולשתף את הורים בדברים קשים שקורים להם, אך גם לקבל את התחושה שסומכים עליהם שהם ידברו כשיחושו בנוח.
הכותבת, ורד יהב, הינה יועצת חינוכית ומנהלת של מרכז לימודי יהבים בגדרה.
