חרדה חברתית

 שאלה:
אני בן 16 וחצי וכולם אומרים שאני ביישן. האמת שיש משהו בזה כי אני לא ממש משתתף בשיעורים בבית הספר ולמרות שהייתי מאד דלוק על ילדה בכיתה לא העזתי להתקרב אליה ובסוף מישהו אחר עשה את זה. אני הרגשתי מתוסכל מאד כי הייתי בטוח שהיא דווקא מחבבת אותי ולא אותו, אבל כמה היא הייתה יכולה לחכות. בעוד חודש אני צריך להגיד כמה מילים בחתונה של אחותי ואני כבר בפאניקה מזה. האם אתם חושבים שיש לי בעיה? האם יש מה לעשות?
 
תשובה:
תודה על פנייתך למדור- על סמך הנתונים שאתה מוסר אכן עושה רושם שיש לך קושי כלשהו במצבים חברתיים, גם חרדה לעמוד מול קהל וגם קושי להתמודד עם מצבים מביכים במקצת אחד על אחד. יש לשער שכל מפגש עם אנשים לא מוכרים גורם לך לקושי מסוים.

מצבים כאלה מוכרים היטב ונקראים בספרות הפסיכולוגית חרדה חברתית. הסובלים מהבעיה  חוששים ממגוון מצבים חברתיים או ביצוע פעילות כלשהי בפני אנשים. המצבים הללו גורמים לחרדה ולסבל ולפיכך להימנעות מהם, בכדי לא לחוות את החרדה הצפויה בהם. המצבים השכיחים הינם: לדבר בפני אנשים, להביע דעה בפומבי,  לבצע פעולות כמו אכילה, כתיבה כשצופים בך, לדבר עם אנשים שנתפסים כבעלי סמכות או "מכובדים", ליזום פגישה רומנטית וכו'. אנשים עם חרדה חברתית נמנעים ממצבים בהם הם עשויים לבלוט, או להימצא במרכז תשומת הלב. לפיכך, הם אינם מתעמתים ונמנעים מלבקש עזרה. כצרכנים למשל הם נמנעים מלהחליף מוצר פגום או לבקש החזר כספי.  כמו כן הם נמנעים מקנייה בחנויות קטנות ומעדיפים מרכזי קניות גדולים, המעניקים להם תחושה של אנונימיות.

הסובלים מחרדה חברתית חווים שורה של סימפטומים גופניים בזמן חשיפה למצבים שמאיימים עליהם, כגון: דופק מואץ, הסמקה, הזעה, רעד בגוף, רעד בקול, גמגום ועוד. חלק מהסימפטומים הללו גורמים בעצמם לתחושה מוגברת של השפלה. (למשל "מה יחשבו עלי אם ביום קר כשאני עונה על שאלה בשיעור כולי מזיעה ?"). . כאשר מצבים כאלה חוזרים שוב ושוב האדם מתחיל להימנע מאותם המצבים כדי לחסוך מעצמו את מנת החרדה וכך הוא לומד שהוא לא מסוגל להתמודד עם אותם המצבים. בנוסף תחושת המסוגלות שלו והדימוי העצמי יורדים ונוצר מעגל קסמים שלילי.

הטיפול בבעיה  כולל חשיפה למצבים מאיימים חברתית באופן הדרגתי (הן בטיפול והן ובעיקר בין מפגש טיפולי למשנהו), הפחתה של ההתנהגויות הבטיחותיות (למשל : אדם שבעת לחץ משפיל מבט יתרגל הסתכלות ישירה בעיני המדבר עימו, אדם שבכדי להפחית את החרדה שלו נוהג  לשבת בשורות אחרונות כדי שלא יפנו אליו, יתרגל בהדרגה לשבת יותר קרוב לגירוי המאיים עבורו),  לימוד על הפער בין הסימנים הגופניים הסובייקטיביים לאובייקטיביים (אנשים עם חרדה חברתית סבורים בטעות שהסמקה, רעד, הזעה שלהם מייד בולטת לכל ונתפסת כאות חולשה וקלון ).  הטיפול הקוגניטיבי מסייע להמיר מחשבות והנחות שגויות, במחשבות הגיוניות שמתבססות על המציאות. למשל, להמיר את המחשבה "כולם ילעגו לי אם אשגה בדברי", ל"אנשים רבים שוגים, ובדרך כלל לא לועגים להם על כך". 

הטיפול משנה את טעויות החשיבה אשר מאפיינות חרדה חברתית (למשל: "אם הסמקתי כולם יחשבו שאין לי מה לומר וינדו אותי" ב "הסמקה אינה בהכרח סימן ללעג או בקורת")     בסיום הטיפול במרבית המטופלים ישנו שיפור ניכר, המתבטא בירידה משמעותית בהימנעויות ממצבים חברתיים. חלק גדול מהמטופלים פונים לראיונות עבודה, מעיזים להחליף עבודה, להתחיל ללמוד, מרחיבים פעילויות חברתיות ומדווחים על הרגשה טובה יותר.

למרות ההוכחות הנחרצות לגבי יעילות הטיפולים בחרדה חברתית, עדיין  איתור אוכלוסייה זו לוקה בחסר, בעיקר מצד גורמים מקצועיים. יש לציין, שמרבית הפונים מציינים, שסברו שמדובר בתכונת אופי של "ביישנות", שאינה ניתנת לשינוי והעמקה בתחום האירה את עיניהם בנושא.  מאחר שהתפתחות הבעיה מתחילה בשלהי גיל ההתבגרות, נראה שיש מקום לאיתור בקרב ילדים ומתבגרים, שכן טיפול מתאים יחסוך מהם קשיים ניכרים בהמשך חייהם.
 
באתר של מרפאתנו יש חוברת מפורטת בנושא זה וצוות המרפאה אמון על מתן טיפול התנהגותי קוגניטיבי פרטני לבעיה זאת.
 
צוות מרפאת היבטים – סילביה, מיכל,לימור וסרג'יו.