אסתי הנקין /
פורסם 17/11/13 16:24
תרבות ותיירות

קטרה – גדרה

צפונית לגדרה, כלומר צפונית לרחוב הביל"ויים, שזו הייתה פעם כל גדרה, היה כפר ערבי, די ידידותי שנקרא קטרה. ישוב קטן ועלוב. הכפר נבנה על וסביבת תל עתיק – במוזיאון לתולדות גדרה, ניתן לראות, ממצאים המעידים על ישוב שהיה כאן בתקופה הכנענית והביזנטית. הכפר הערבי, קטרה, השתרע ברחובות שהם היום – רח' הנשיא, שבטי ישראל, שפרינצק ויצחק בן צבי.

במרכזו היה "בית המוכתר" – שבשנות ה- 50 שימש תקופה קצרה כביה"ס למחזור א' של ביה"ס "המזרחי", לילדי המעברה בגדרה והיה גם מרכז קהילתי לנוער.בתקופה "הערבית", היה בית המוכתר מוקף בתי חימר, אבן מקומית וגדרות צבר. בתוך הכפר התנשאה גבעה גבוהה, נקודת תצפית נפלאה החולשת עד היום על כל האזור, ממערב רואים את יבנה ובימים בהירים את הים וממזרח קדרון והרי ירושלים, מדרום היתה גדרה פרושה מתחתיה, וכך יכלו אנשי היישוב הערבי לראות ולעקוב אחר הנעשה במושבה.
הערבים שגרו בכפר הזה, הובאו ע"י האפנדים התורכיים לעבד את אדמתם, הם היו מה שנקרא "אריסים" עבדי אדמה לא שלהם.היות, ולא תמיד ספקו את כמות היבול החקלאי הנדרש – האדמה עמדה למכירה לכל המרבה במחיר. במקרה של גדרה, החוק התורכי אסר למכור אדמה לביל"ויים, יוצאי רוסיה שלא היו נתינים תורכיים, אי לכך, נעשה טריק ע"י הרב פינס, שהיה פטרון הביל"ויים והאמין ביכולתם, הוא קנה עבורם כ- 3,000 דונם אדמה מסגן הקונסול הצרפתי שישב ביפו – האדמה נרכשה על שם הרב הילדסהיימר שישב בגרמניה (בברלין) וחלק את האדמה לאנשי ביל"ו שרצו להקים מושבה חקלאית לדוגמה.

לאור הדברים הנ"ל, המשימה הראשונה של ערביי קטרה היתה, להציק, להפריע ולהלשין לשלטון התורכי על אודות אי ציות לחוק הבניה, כדי לגרום לכך שהחבר'ה המוזרים האלה יתייאשו ויעזבו את המקום. אבל, מהר מאד, תושבי קטרה הדלפונים הבינו שהחבר'ה עקשנים, אמיצים ולוחמים ויש להם תומכים בשעת צרה, מראשון לציון (מזכרת בתיה) ועקרון שבעצם השכנים שלהם מעוניינים לקנות מים מהבאר שלהם, ירקות ושאר מצרכים והגיעו לאיזה שהיא פשרה – אם אי אפשר ללכת נגדם נלך איתם, אז טוב, הם לא ממש הלכו איתם, אבל לימים, כאשר גדרה התפתחה והתרחבה ובאו עוד משוגעים, לגור בה, היו אנשי קטרה באים לגדרה בעגלה וחמור ומכריזים בקול צעקה על מרכולתם: בנדורה, בנדורה (עגבניות), חיאר (מלפפונים), תפוחי אדמה ובצל, ונשות גדרה היו יוצאות מהבתים לרחוב, לעגלת הירקות וקונות, כי לא תמיד גינת הירק שעל יד הבית סיפקה את הכמות הנדרשת. גם הנשים בקטרה מצאו מקור פרנסה, בעזרת הכביסה, במשק הבית ובעבודות בחצר.
במשפחת הנקין למשל, עבד פועל ערבי מקטרה ששמו היה: עבדאללה אבו פאנונה והמשפחה דאגה לעברת את שמו ל- עובדיה הפניני.עבדאללה זה היה גם הדי.ג'יי האיזורי, היה בא עם להקת נגנים ורקדנים לעשות שמח בחתונות.
אבל היו גם אירועים קטנים בחיי היום יום שלא היו כל כך נחמדים, כמו שמספרת יעל צוקרמן בת הדור השני למייסדים, שבילדותה היא זוכרת שני אירועים הקשורים ליחסים בין אנשי קטרה לגדרה. האחד, שאביה קנה כיסוי מיטה חדש ויום לאחר שנפרש על המיטה הוא נעלם, יעל חשדה בפועל הערבי, ויצאה בחברת אביה לבית החשוד בקטרה, שם נמצא הכיסוי מיד. והאירוע השני, קשור לגניבת ירקות מגינת ביה"ס – דבר שהרגיז מאד את יעל בת ה-11. כדי לגלות מי הגנב, קמה מוקדם בבוקר וראתה את הערבי גונב את הירקות, היא ירדה בריצה, סטרה לו סטירת לחי והוא ברח.
למרות זאת, קטרה היה כפר ערבי יחסית ידידותי לעומת הכפר הערבי מרר ובשיט, שהיו ממוקמים מערבית לגדרה.
מרר – כפר ערבי שהשתרע על הגבעות שמעל אנדרטת הצנחנים של היום, כפר זה הרבה לצלוף במכוניות יהודיות שנסעו לכיוון רחובות.בשט – כפר ערבי עויין גם כן. היום ישובי עשרת.
מדרום לגדרה שכן הכפר הערבי מסמיה (מועצה אזורית יואב), אנשי הכפרים האלו גנבו יבולי שדה, ענבים, שקדים, חיטה וכל מה שרק אפשר. לכן היה צורך בשמירה יום יומית בשדות שנעשתה ע"י סוסים ורוכביהם, היו גם ערבים שהיו ביחסים תקינים עם אנשי גדרה. והיו מבאי ביתם ואנשי גדרה ביקרו אצלם.אבל קבלת האורחים והנימוסים לא עזרו והעתיד ניבא רעות – מאורעות תרפ"ט 1929 ומאורעות 1936 היו שנים קשות במיוחד.
יום אחד במאורעות תרפ"ט 1929 שרפו את חולדה ולמחרת שרפו את באר-טוביה, פני הפורעים היו לכיוון גדרה שהתכוננה להתקפה, נשים וילדים אוכסנו בבית הכנסת, מ"סליקים" הוציאו את הנשק המוחבא כולל מכונת ירייה – "השוורדלוזה" שעוד נספר איך הגיעה לגדרה ושהיתה לאיום סביבתי רב עצמה.
בעוד המושבה נמצאת בכוננות גבוהה, הגיעה שיירת מכוניות עם חיילים בריטים לעזרה והציעה לפנות את התושבים, כי הם לא התכוונו להשאר ולעזור ליהודים נגד הערבים, מספרים, שהביל"ויית רבקה צוקרמן (שגרה במקום בו נמצא היום בנק לאומי), ניגשה לנושאי המו"מ ואמרה להם בהחלטיות וסמכותיות רבה, שהם, הדור שלהם לא יעזבו את המושבה.ואמנם התושבים נשארו והצליחו להתמודד מול הפורעים. במכתב שנשלח לגדרה מהמועצה המקומית רחובות ב- 29/8/1929 נכתב: "בגאווה קראנו על הודעתכם שאתם מסרבים לעזוב את המושבה, יישר כוח".
שרפת בארות מים, פרדסים, וירי על המושבה מצד ערביי קטרה, מרר, בשיט ומסמיה, נמשך לאורך כל השנים עד למלחמת העצמאות, בעוצמה חזקה או פחותה, היו גם יחסי שכנות טובים יותר וטובים פחות של כבדהו וחשדהו.ערב מלחמת השחרור פנו אנשי גדרה לשייחים של קטרה ויעצו להם לשכנע את תושבי הכפר לא לעזוב את קטרה, אבל, הם שמעו למנהיגות הערבית שדירבנה אותם לעזוב לעזה, וכך היה. אחרי מלחמת ששת הימים, הגיע מעזה לגדרה הפועל הערבי הדיג'יי האיזורי, עבדאללה אבו-פאנונה שהוא עובדיה הפניני לבקר אצל משפחת הנקין, הם קבלו אותו בשמחה ובכבוד רב.

כניסה למערכת
זכור סיסמא
לא רשום עדיין?
הרשם כעת
אני מסכים לקבל מ”כל גדרה” דיוור אלקטרוני