נדב אילון /
פורסם 17/07/15 10:44
קול התושבים

גדרה – ניו יורק – הציניות עברה לגור כאן

האמריקאים בתרבותם, לרוב, הינם צבועים. זו אינה ביקורת או חלילה גידוף, זו המציאות. תרבות הפלסטיק, תרבות ה"ואו" כפי שאני קורא לה. הכל נעשה עם דרמה, עם קול גבוה, עם גלגול עיניים ועם "שואו".

אתחיל ואומר, שמזמן לא כתבתי. איני כתב במקצועי ואיני עוסק בתחום למחייתי. אני פשוט נהנה לכתוב כאשר נושא זה או אחר מעורר בי את הדחף הזה, לחקור ולברר, למצוא ולשתף.

דבר אחד ששנים רבות היה פה לקלס וללעג, היו אנשי כוחות הבטחון. זה קרה לאמריקאים אחרי מלחמת ויאטנם, שהשאירה את העם שסוע וקרוע, ועד לפני כעשור, אנשי השירות היו נחשבים לטיפשים, לעניים שבחרו בשירות כשכירי חרב בשביל לקבל לימודים חינם, כאנשים חמומי מוח וצמאי דם, וממש לא כמגיני החירות החופש והתרבות.

הבוקר שמעתי תוכנית רדיו שאני מאזין לה כמעט כל בוקר. לא איזה אוסף של חכמים גדולים, אבל לפעמים ישנם נושאים שמעלים בי תהיה ומחשבה.

לשידור עלה גבר שסיפר כי הוא בדרך הביתה להפתיע את אשתו אחרי שלא התראו 23 חודשים. כן, קראתם נכון. 23 חודשים שלמים.

הבחור משרת בחיל הנחתים האמריקאי וכעת עושה את דרכו חזרה הביתה מאפגניסטן. הוא מאוד התרגש כאשר סיפר כי הוא הולך לפגוש את החברה הכי טובה שלו, את אהבתו ואם ילדיו לאחר תקופה כה ממושכת, והוא באמת התרגש ואפילו הזיל דמעה. זה הגיוני ואנושי וברור.

למה אני מספר את הסיפור? הנה זה בא.

מגיש התוכנית, או המגישים בעצם, החלו להרעיף על הבחור מחמאות מפה ועד לפלנד. הם בירכו אותו על ההקרבה, על המאמץ, על השירות לעם האמריקאי ועל השמירה על חירותם, למרות שהינו משרת 10,000 ק"מ מהבית. הם החמיאו לאשתו וילדיו, ציינו כי הם הגיבורים האמיתיים, עובדה שהבחור הסכים אליה. הם מיד ארגנו לו תרומה של ארוחת ערב עם משפחתו, התרגשו ושמחו בשמחתו שהוא שב הביתה.

אף אחד לא שאל אותו מה הוא עשה שם? האם הוא לוחם או עורך דין. האם הוא אפסנאי או אולי טכנאי מכשירי קשר, וזה בכלל לא חשוב.

בסך הכל הבחור משרת בחיל הנחתים קרוב ל 4 שנים. הוא התגייס כי רצה לתרום, קיבל הכשרה בסיסית וטס לשרת את המדינה. הוא השתחרר מהשירות וכעת שב הביתה.

בפעם הראשונה,לא שמעתי שמץ של צביעות או התרסה מצד המגישים האמריקאים.

אבל זו לא באמת הפעם הראשונה. הטלויזיה והאינטרנט, משחקי הכדורסל וטקסי סיום התיכון או האוניברסיטה מלאים פה במשהו שכולנו בישראל שכחנו מזמן, הוקרת תודה פירגון וחוסר ציניות.

אין יום שאתה לא נתקל פה בסרטון של קהילה שלמה שמפתיעה ילד בבית ספר, או אמא שמשתטחת על ברכיה לעת מפגש עם בנה בן ה 3 שלא ראתה כבר שנה.

אין טקס שלא שרים את ההמנון ומניפים את הדגל בגאון, שלא מברכים את לובשי המדים, לוחמים מהשורה הראשונה או נהגי משאיות. אין טיסה שלא נותנים להם לעלות ראשונים, שלא מפנים להם כסאות במחלקת עסקים ושלא נותנים להם לשבת במקומות הראשונים במשחקי פוטבול.

נכון, פה זה אינו צבא העם, פה זו עבודה וקריירה, אבל רגע, ממתי אצלנו זה לא כך?

סיפור אישי, לא ארוך במיוחד.

לא אספר על שירותי הצבאי, זה לא חשוב וגם לא מעניין אף אחד, אני שירתי בסדיר כמו כולם, ומשרת במילואים, כמו כולם.

אני לא פראייר, אני חלק מהעם.

הסיפור האישי הוא על אחי הגדול. משלשום האמת אל"מ י'.

מי שלא מכיר, זה בסדר, ומי שמכיר, אני בטוח שאת מה שאני אכתוב פה, אתם לא מכירים.

י' משרת בצה"ל 23 שנים. לא 23 חודשים, אלא 23 שנים!

נכון, הוא בחר במסלול הקריירה בשירות המדינה, בחירה שעשה בלב שלם, ולא מתוך בריחה לעולם קל, עם שכר חודשי שדופק כל חודש בלי דאגות, ממש לא. הוא בחר בכך מתוך אמונה בצדקת הדרך, ולכל הציניים שבינינו, תקראו כמה שורות למעלה, יש אנשים כאלה, גם אתם.

י' לא היה בבית כבר קרוב ל 23 שנה, שוב, לא 23 חודשים, 23 שנה.

נכון, פעם יצא ללימודים, פעם לקח קצת חופש, פעם יצא לקורס קצר, אבל מעולם לא פשט את המדים.

י' לא היה בבית 23 שנה, כי מעולם לא הפסיק לשרת את המדינה ואת העם. י' הוא דוגמא, הוא לא יחיד ומיוחד (חוץ מהעובדה שהוא דם מדמי, אין לו ייחוד על פני עוד אלפי אנשי קריירה צבאית)

ילדיו ואשתו של י' לא קמים איתו כל בוקר, ולרוב ילדיו לא הולכים לישון עם אביהם. אשתו של י', מגדלת זה 7 שנים את ילדיהם כמעט בגפה. חלילה לא כי י' לא מעוניין לעשות זאת, אלא שהוא פשוט לא בבית.

כשי' מגיע הביתה, אף אחד לא חוסך לו במטלות הבית, אף אחד לא משלם לו את המיסים, לא משלם לו את הפנסיה, ואף אחד לא מזכה אותו על שבוע העבודה שמסתכם ב 24 שעות ביממה של זמינות וקבלת החלטות, 7 ימים בשבוע 365 יום בשנה.

אני לא מחפש רחמים או חלילה הזדהות עם חייו של י', וכפי שאמרתי, י' הינו דוגמא לאלפי משרתים.

נכון, לא כולם כאלה. לא כולם בעלי ערכים ולא כולם מושלמים. אין דבר כזה. ישנם מושחתים, ישנם נצלנים, ישנם גזלנים ורמאים, ישנם חסרי ערכים וחסרי עמוד שדרה. הם ישנם בכל מקום בעולם הזה.

אבל, מתי איבדנו את הוקרת התודה, מתי הפכנו ציניים כל כך? מתי הפסקנו לכבד ולהעריך את אלו שמקריבים מחייהם למען אחרים?

אני אפילו לא מדבר על המשרתים במדים, על חיילים בסדיר או בקבע.

מתי הפסקנו לכבד את האמהות והילדים של אנשים שלא באו הביתה כבר 23 שנה? מתי שכחנו שכולנו כאלה? מתי הלכנו לישון בלילה במיטה ושכחנו שהשכנה שלנו, או השכן שלנו, ישנים הלילה שוב לבד, עם שלושת או ארבעת ילדיהם בבית ושמחר בבוקר, רק אמא או רק אבא יכינו אותם לבית הספר, והסיבה היא פשוט כי אבא ישן באיזה שק שינה באיזה אוהל או על מיטה צבאית באיזה בסיס, ככל הנראה שעתיים או שלוש כל לילה, ויעשה זאת לפחות בעשר השנים הקרובות?

מתי עצרנו ברחוב ולחצנו יד לחייל עייף וישנוני שרק מחכה לאוטובוס הביתה? אמרנו לו תודה.

מתי מחאנו כף לחיילים וחיילות שעמדו בטקס כלשהו?

מתי מגיש תוכנית רדיו או טלויזיה פשוט אמר תודה וגייס 500 ש"ח בשביל שאיש מילואים יוכל ללכת לארוחת ערב שקטה עם אישתו האהובה אחרי 30 יום בתעסוקה מבצעית?

לא צריך הרבה בשיל לאמר תודה. לא צריך להפוך עולמות ולהקים עמותה, ארגון, להיות שר בממשלה או אוליגרך.

צריך לזרוק את הציניות מהחלון, צריך להתחיל להרים את הראש ולהבין שלא אלוהים וגם לא ראש הממשלה הם אלו שמקריבים כל בוקר את חייהם, ולא רק במובן הסופני של המילה, אלא את חיי משפחותיהם, את חיי האהבה שלהם, את חיי ילדיהם ואת ההנאות שלהם בחיים, למען מטרה נעלה קצת יותר.

אני לא מדבר עכשיו על פוליטיקה, על מלחמה בעזה או בלבנון, אלא פשוט על אנשים ששמו את החיים שלהם על "פאוז" כבר עשרות שנים, בשביל שלכולנו יהיה הרבה יותר נוח לבקר אותם, לשפוך את דמם, לאמר עליהם כל מיני דברים, ואת כל זאת לעשות בלי לאמר אפילו פעם אחת מילה כל כך פשוטה שכבר שנים שכחנו שהיא קימת, אבל אין ילד בישראל שההורים שלו לא מגלגלים את עיניהם כשהם מפצירים בו שוב ושוב לאמר אותה.

תודה...

כניסה למערכת
זכור סיסמא
לא רשום עדיין?
הרשם כעת
אני מסכים לקבל מ”כל גדרה” דיוור אלקטרוני